קשה לתפוס את שניר בר חנין (27) בלי חיוך על הפנים. "תראי, יש לי חבר שהיה בזנזיבר ואמר לי שכולם חיים שם כאילו אין להם מחר. פשוט חיים את החיים. אז המסר שלי הוא פשוט ליהנות מהחיים כי חיים רק פעם אחת". המסר, שנשמע לכאורה בנאלי, מקבל משמעות אחרת כשבחור צעיר הסובל משיתוק מוחין אומר אותו, ואכן, שניר מתכוון לכל מילה שאמר ודואג לחיות את החיים במלואם, מבלי לתת למגבלות הפיזיות שלו לגדוע את חלומותיו.

כשהיה בן ארבעה חודשים לקה שניר בשיתוק מוחין ומגיל צעיר הוא מתנייד באמצעות כיסא גלגלים ממונע, כשהוא יכול להניע רק את ראשו ואת אחת מידיו. המגבלה הפיזית, כאמור, מעולם לא היוותה מכשול עבור שניר, ואפילו להיפך - מאז ומתמיד הוא היה מלא בעשייה והציב לעצמו מטרות ברורות בכל שלב בחייו. הוא לימד את עצמו להשתמש במחשב, התעקש ללמוד בכיתה רגילה ולא בחינוך מיוחד וסיים את התיכון עם ציונים גבוהים, כל זאת בעבודה קשה ועם לא מעט מצבים שבהם מערכת החינוך לא ידעה כיצד להתמודד עם מצבו.

 שניר בר חנין נהנה מהחיים. צילום: באדיבות המצולם

מי שלוקחים חלק בלתי נפרד במסע של שניר ונלחמו למענו בכל שלב, הם הוריו, נורית וחנן, ושלושת אחיותיו ואחיו הצעירים. נורית, מנהלת משפחתון, אישה מעוררת השראה, מצליחה כמו קסם לתמרן בין העבודה, המחויבויות לבית ולמשפחה, לבין הרצון שלה לעשות הכל כדי שמגבלותיו הפיזיות של שניר לא ימנעו ממנו חוויות שכל צעיר בגילו חווה. "אנחנו הולכים בכל שבוע למשחקים של הפועל, גם בכדורגל וגם בכדורסל, אני לוקחת אותו לפורום ולברקה" מספרת נורית. "ביום חמישי אחרי התערוכה אנחנו נוסעים לתל אביב להופעה של הארדוול שמגיע מאמסטרדם. מה שלא עשיתי בגיל 17-18 אני עושה בגיל 48", ושניר מוסיף בגאווה: "אנשים חושבים שהיא אחותי!".

מגיל צעיר שניר הקיף את עצמו במוזיקה והיה מסתובב עם נגן הmp3 צמוד אליו במשך כל היום. את האהבה הזאת מינף שניר למקצוע של ממש, כשהתחיל לתקלט בגיל 19 יחד עם חברו מהתיכון, רועי אסרף. הוא אף יצר קשר עם הדיג'יי הישראלי בעל השם העולמי, סקאזי (אשר סוויסה), ועבר קורס מקצועי בבית הספר למוזיקה אלקטרונית BPM. "אני ורועי עובדים עכשיו על האלבום, נשארו לנו כמה סגירות אחרונות, כולל פרויקט הד סטארט שיעזור לנו לקדם את האלבום. אנחנו משארים שתאריך היציאה יהיה באזור יוני".

ואם נדמה היה לכם שבזה הסתיים מסע כיבוש הפסגות של שניר- אתם טועים ובגדול, ומעתה הוא לא רק תלמיד מצטיין ודיג'יי, כעת הוא גם צייר שהולך להציג את יצירותיו בתערוכה מקצועית. בשנים האחרונות מגיע שניר מדי יום אל מרכז איל"ן בבאר שבע, מרכז-יום המפעיל פרויקטים שיקומיים לילדים ובוגרים בעלי מוגבלויות פיזיות הסובלים מנכויות פיזיות ומוטוריות וממחלות שריר ועצב.

במרכז איל"ן שניר נפגש לראשונה את עולם אמנות הציור, ולמרות שתחילה הוא לא רצה כלל לקחת בשיעורי הציור, נראה שהחושים האמנותיים שבו ידעו למשוך אותו למקום המתאים לו ביותר. "בהתחלה לימדו אותי לצייר אבל עם הזמן גם גיליתי את האהבה שלי לתחום הזה בעצמי" הוא מספר. "כשהתחלתי לצייר ציורים פרסמתי אותם בדף פייסבוק שנקרא 'בית ספר לציור'. ראיתי שאנשים עושים לי לייקים, מפרגנים לי, אומרים 'כל הכבוד'".

איך הגבת לכמות הפרגון שקיבלת על הציורים?

"וואי וואי, את לא מבינה!" הוא עונה בהתרגשות.

כמו רבים בפייסבוק, גם אורי פרץ, האוצר של התערוכות בתיאטרון הפרינג' בבאר שבע, הבחין בכישרון יוצא הדופן של שניר, לכן הציע לו להקים תערוכה של ציורים שלו בתיאטרון. "את רוב העבודות שניר הכין במסגרת השיקומית שלו. אמרתי לו שבשביל התערוכה הוא יצטרך להכין עוד 3-4 עבודות" סיפר אורי, ושניר אכן עמד במשימה, והיום התערוכה שלו נפתחת באופן רשמי. "בתיאטרון אנחנו באמת אוהבים לתת במה ליוצרים מקומיים, שברובם הם יוצרים שזאת תערוכת הביכורים שלהם, אנחנו אוהבים לתת את הבמה לאמנים צעירים". אורי, אמן פעיל בעצמו שמציג את יצירותיו ברחבי הארץ, מעיד על שניר כי הוא הרבה מעבר לאמן יוצר, אלא שהוא גם בחור שנוסך בסובבים אותו הרבה אופטימיות- "הוא אחד האנשים הכי שמחים שאני מכיר, אתה נמצא דקה לידו וישר עולה לך חיוך! בחור מדהים!".

כיום שניר מצייר בעיקר עם צבעי אקריל ופחם באמצעות שתי אצבעות בלבד. הציורים שלו בחלקם מועתקים מתמונות ומציורים אחרים וחלקם הם ציורים מקוריים שעשויים במשיכות מכחול. כמו כן, שניר דואג לשלב בציוריו גם את האהבה הגדולה שלו למוזיקה, ואפשר לראות כי בציורים שלו ישנם אלמנטים מוזיקליים רבים. חוץ מהמוזיקה, שניר מעיד כי גם העיר שבה נולד וגדל מהווה לו השראה ומוזה לציורים שהוא מצייר, "אני אוהב את באר שבע, היא מרגיעה. אני אוהב את השקט, ככה אני חושב תוך כדי שאני מצייר... המדבר עושה לי טוב".

לשניר יש חיבור עמוק לציור ולמוזיקה. צילום: דניאל אברג'ל

את ההתרגשות לקראת התערוכה ההולכת וקרבה שניר מתקשה להסתיר, וכמו בכל דבר שעשה עד עכשיו, גם כעת יש לו ציפיות גבוהות- "אני מצפה שיבואו הרבה אנשים, שיקנו את הציורים שלי ושיבקשו ממני לצייר עוד". שמה של התערוכה, "אני רוצה, אני יכול, אני אצליח", נבחר על ידי שניר, תוך מחשבה על כל הדרך שעבר ועד המעמד אליו הגיע, "זה משפט המחץ שלי שמלווה אותי מכיתה א'".

מה החלום הכי גדול שלך?

"יש לי הרבה חלומות! אחד זה להופיע בחו"ל עם המוזיקה, השני זה להוציא אלבום של מוזיקה והשלישי זה להצליח בתחום של הציור".