נחמה לחיים

נחמה, ספרי לי על התקופה בשב"ס

"תקופת השירות בשב"ס עיצבה אותי מאוד, כאישה צעירה שרק סיימה תואר ומתחילה את דרכה בעולם העבודה, נחשפתי לאוכלוסייה מאוד מגוונת. מהרגע הראשון שנכנסתי לארגון הייתה לי הזכות להכיר נשים מוכשרות בכל התחומים השונים, ביטחון עבודה סוציאלית חינוך ועוד. בתחום החינוך אני זוכרת בעיקר את החוויות המתקנות שנעשו במסגרת שיקום האוכלוסייה שם, כמו אדם בוגר שפתאום לומד לכתוב ולקרוא, אחרי שנים שלא ידע קרוא וכתוב, וכעבור מספר חודשים מספר שהצליח לכתוב מכתב לבנו שבו הוא מבקש ממנו סליחה על כך שהוא נעדר מחייו ברגעים הכי שמחים או עצובים שלו, שהוא מבקש ממנו להשקיע בלימודים ולעזור לאימו כדי שיהיה לו עתיד טוב יותר. "

נחמה גדלה בבית דתי, אביה היה בכיר בשב"ס, שירת במשך 36 שנה בתפקידי ניהול ופיקוד כשהאחרון בהם היה סגן מפקד מחוז מרכז. אמה הייתה עקרת בית ותמיד עודדה אותה ללמוד, לרכוש השכלה ולהיות עצמאית. המסר בבית שבו גדלה היה "אין אדם רע – יש אדם שרע לו" ותמיד חשוב להושיט יד ולעשות חסד עם מישהו שזקוק לכך. מיד אחרי התואר הראשון התחילה נחמה לעבוד כמורה אזרחית בשב"ס במשך שנתיים בהשלמת השכלה לאסירים בבימ"ר אוה"ק וביס"ר דקל. כעבור כשנתיים התגייסה לשב"ס כקצינת חינוך, שם שרתה כשנה וחצי ולאחר מכן יצאה לקורס קצינים וסיימה כחניכה למופת. היא שימשה כקצינת חינוך והסברה בביס"ר אשל, נפחא, רמון ואוה"ק.

ב02.12.2010 בדיוק שבוע לפני חתונתה, התרחש אסון הכרמל - אסון כבד ביותר, בו נספו צוערי קורס קצינים. ארבעה מחבריה ששירתו עם נחמה, נספו באסון, שהיו יקרים לליבה (טניה ז"ל, ולדיסלב ז"ל חגי ז"ל ויקיר ז"ל), ולקח לה זמן רב להתאושש מהאסון הנורא. במהלך עבודתה עם האסירים, שמעה לא מעט את האמירות "שחבל להם שלא הייתה להם דמות שהדריכה אותם והעניקה להם כלים כשהיו ילדים, הם היו בטוחים שאם היו מקבלים הכוונה כשהיו ילדים צעירים, רוב הסיכויים שהם לא היו מגיעים למאסר אם היו מקבלים עזרה ותמיכה מגיל צעיר", אז נולד הרעיון אצל נחמה לצאת לדרך חדשה.

ספרי לי על אותה תקופה קשה

"זה היה אסון מטלטל, עבור כולם. עבור מדינה שלמה. אבל כשאתה מכיר את האנשים מאחורי השמות והתמונות, זה עוד יותר מטלטל אותך, הזיכרונות מהרגעים איתם עולים, החוויות לצידם במסגרת השהות המשותפת באותו מתקן,  שיחות במהלך היום, בישיבות, בימי גיבוש ואירועים. הייתה להם אישיות מדהימה, הם היו מאוד מוכשרים ומסורים. מספר שבועות לפני האסון עברתי לשרת ביחידה אחרת, אני זוכרת שרציתי לעזוב הכל לחזור ליחידה הקודמת ולחבק את כולם להשתתף בצערם. נכחתי בחלק מהלוויות, לא הספקתי להגיע לכולם".

מה זה גרם להבין מבחינה אישית?

"האסון הזה גרם לי להבין עד כמה החיים בלתי צפויים, עד כמה חשוב לחיות כל יום עם משמעות, לנצל כל רגע. לא דיברתי על זה יותר מדי, אני חושבת שהסביבה לא ראתה ולא הבינה כמה זה השפיע עלי, כי לא תיווכתי את זה החוצה. לא ביקשתי עזרה, כי לכולם היה קשה וכואב. זה השפיע על כולם.  אני זוכרת ששאלו אותנו ודיברו איתנו, דאגו והדלת של הגורמים הרלבנטיים תמיד הייתה פתוחה, אבל משהו בי נאטם. כשהתעורר בי הרצון לשינוי וחיפשתי עבודה אחרת, חיפשתי מקום בו אוכל ללמוד להתמודד עם חוסר האונים הזה, בו אוכל ללמוד להחזיר לחיי את הביטחון האישי במובן מסוים. במבט לאחור העבודה שלי ב"פותחים עתיד" עזרה לי לחוות מעין שיקום רגשי, במסגרת ההיכרות עם האנשים המדהימים שליוויתי כנאמנה, חלקם גם חוו אובדן ומשבר כזה או אחר ומצאתי את עצמי חווה מעין מראה של  עצמי, לראות את עצמי מחוץ לסיטואציה ולהבין עד כמה חשוב להמשיך הלאה למרות הכל".

נחמה החלה לחפש מקום עבודה חדש שיעניק לה את ההזדמנות לעבוד עם ילדים ובני משפחה ואולי למנוע את המאסר/מעצר הבא ולסייע ביצירת שינוי משמעותי בחייהם של ילדים צעירים שיגדלו להיות מבוגרים אחראיים. כעבור שנתיים היא נתקלה במודעת דרושים לתפקיד נאמנה בעמותת פותחים עתיד, חברת בת של הסוכנות היהודית, הפועלת למען ילדים במצבי סיכון בפריפריה. 

במשך חמש שנים הייתה בתפקיד נאמנה, ליוותה עשרות משפחות, הכירה ילדים במצבי סיכון מקרוב, תמכה, עזרה, וראתה איזה שינוי חל אצל הילדים ובני המשפחה שלהם שריגשו אותה בסיפורי חייהם."אחת הילדות שליוויתי חלמה להיות מפורסמת, שכולם יאהבו אותה" נזכרת באחד הסיפורים המרגשים שליוותה "הלימודים פחות עניינו אותה והיו לה יכולות מאוד טובות, אך לא הייתה בה את הפניות הרגשית ללימודים, מבחינה חברתית היא הייתה די נוקשה, נקלעה רוב הזמן לעימותים מילוליים ואי הבנות מול החברות שלה שכאבו לה ותסכלו אותה מאוד. בתחילת ההיכרות עמה, כשניסיתי לשוחח איתה על כך במפגשים הפרטניים השבועיים, היה קשה לה לקחת אחריות על מעשיה ולהבין שהגיע הזמן לערוך שינוי משמעותי שיקדם אותה ויסייע לה לבטא את עצמה בדרך יותר מקדמת, היא סירבה להיפתח בפניי, להקשיב ולשתף מה החלום שלה ומה השאיפות שלה בחיים"

 איך הצלחת להגיע אליה?

"באחד הימים בסוף יום הלימודים, אחר הצהריים, היא ראתה אותי מאכילה מספר חתולים ששהו בבניין מול בית הספר, היא ביקשה לעזור ולסייע ותוך כדי שאלה אותי למה אני מאכילה אותם, הסברתי לה את החשיבות של הנתינה, עד כמה חשוב לראות את האחר, להיות מודע שכולנו שונים אבל בעצם דומים, לכולנו יש רגשות וחלומות, ואז זה קרה - היא סיפרה לי שהחלום שלה הוא שתהיה לה תכנית בישול בטלוויזיה, שהיא תהיה מפורסמת ושיאהבו אותה. שאלתי אותה "מהי לדעתך הדרך בה תוכלי להגשים את החלום?" והיא מיד ענתה "אני צריכה לכבד את החברות שלי, להיות מוכנה לחלוק בתשומת הלב, כמו שהחתולים עכשיו חולקים את האוכל שאנחנו נותנים להם מבלי לפגוע אחד בשני".
בשבועיים שהיו לאחר מכן, התחלנו לתכנן יחד פעילות קבוצתית לילדי "פותחים עתיד" שמונה 16 ילדים מאותה שכבת גיל (מפגש קבוצתי כזה מתקיים אחת לשבוע) , הכנו ביחד מקרטון ענק מסך טלוויזיה, קישטנו ועיצבנו אותו, הדפסנו מתכון מיוחד שהיא  יצרה להכנת כדורי שוקולד טעימים, קנינו מצרכים ועשינו פרומו שבוע לפני בו הזמנו את כל משתתפי הקבוצה ל"תוכנית הטלוויזיה" שלה. היא מאוד התרגשה, הנחתה את הפעילות במקצועיות כמו שפית מקצועית ובתום הפעילות כולם מחאו לה כפיים ופרגנו לה"

אז הסוד הוא בחוויית ההצלחה

"חוויית ההצלחה הזו נתנה לה מענה לצורך שהיה בה, ובהמשך כבר התחלנו להציב מטרות ודרכי פעולה בתחומים נוספים בתחום הלימודי ובשאר תחומי ההתערבות שלנו בפותחים עתיד, ואני זוכרת שהיא לא הפסיקה לחייך. היו לה יותר חברות, בשיעורים היא הייתה הרבה יותר מרוכזת בלמידה והחיזוקים שהיא קיבלה מהמשפחה שלה השלימו את התהליך בצורה מדויקת ועוטפת. היא סיימה את ההשתתפות בתוכנית לפני מספר שנים וכיום נחשבת כבוגרת התוכנית. אנחנו בקשר מדי פעם ובכל פעם שיוצא לנו להיפגש במקרה היא רצה אליי, מחבקת אותי ומודה לי על הכל."